איך שזה עובד

עודכן ב: יונ 9

חם לי. חם בי. הלב מתפקע, האגן רוקד, הבטן גועשת. אנחנו שואפות. אנחנו נושפות. אנחנו נוטפות חסד. היא נושכת אותי בזרוע. יותר חזק, אני מבקשת, סמני אותי. תטביעי בי חותם. הוגינה שלה מתהדקת סביב היד שלי כמו חיבוק חזק ואני מרגישה את האורגזמה שלה מטפסת מהדגדגן לפופיק לחזה לקנה הנשימה, מתפרצת לה מהפה בנהמה עמוקה. אני מתרגשת כל כך ועולה איתה למעלה, אורגזמת כוכבים מטלטלת אותה והיא מתנפצת על היד שלי לאלף רסיסים. אנחנו מתחבקות, נרגעות, נושמות יחד ודמעות מטפסות לי לגרון.


השעון מצלצל בחצות לשתי הסינדרלות שצריכות לחזור הביתה. פעם בשבוע אנחנו נפגשות בסטודיו של חברה באמצע הדרך בין הבית שלה לשלי. בין בעלה לבעלי. בין הילדים שלה לילדים שלי.

פעם בשבוע אני מנסה לגמוע אותה, לבלוע אותה. פעם אחת רוצה לרוות אבל תמיד, תמיד הוא מצלצל השעון הזה והצליל שלו, סינתטי ואדיש, לא מרחם עלינו. אני אף פעם לא שבעה.


אנחנו קמות. מתלבשות ומתנשקות. מסדרות את המזרן והכריות ומתנשקות. מכבות מזגן ואורות ומתנשקות. עד אחת בלילה כבר מצליחות להיפרד. נקרעות זו מזו כל אחת לאוטו שלה. החום של הגוף שלה עוד מחמם אותי בקור של הלילה. הריח שלה עמוק בנחיריי. זו מתנת פרידה, הריח שנשאר. טריק ביולוגי גאוני שמקל על המעבר לארץ שבלעדיה.


אני נוהגת לאט הביתה. אורות, מכוניות, העיניים שלי מצומצמות מעייפות, הגוף מסדיר את הנשימה. ריח של כוס ושל השמפו שלה ממלא לי את האוטו. אני מסניפה את יד ימין כמו ג'אנקי שחייב את המנה.

עוד חצי שעה ואתקרקע, עד אז אני מרשה לעצמי לעוף עוד קצת. להזות את הלק האדום שלי על העור הלבן שלה. להרגיש את הטעם שלה בשפתיים שלי. את ידיי המכשפה-פיה-קוסמת שלה בוגינה שלי, בעומק עומקי לבבי.


אני נכנסת הביתה בשקט. כולם ישנים חוץ מהכלב שניגש אליי. הוא תמיד כל כך שמח כשאני חוזרת, בחוסר הלימה מוחלט לשעה ולנסיבות. בשקט אני מתארגנת. שוטפת ידיים עם סבון. מצחצחת שיניים. לא מתקלחת. זקוקה לבושם ריח הגוף שלה שיישאר עליי עוד קצת. בשקט אני נכנסת למיטה. הנשימות שלו יציבות, תופסות את המרחב. הוא מסתובב מתוך שינה לחבק אותי ואני נרדמת בין הזרועות הגדולות שלו.


בבוקר המולת ילדים ממלאה את הבית. סנדוויצ'ים. שרוכי נעליים. לא לשכוח את הכדורסל ומחברת חשבון. ישנתי מעט מדי אבל אני מעוררת לגמרי. איך היה? הוא שואל אותי מעל הראשים של הילדים שאוכלים קורנפלקס. מהמם, אני עונה. זה כל מה שהוא שואל. זה כל מה שאני מספרת.


עשינו הסכם. תאהבי אותה, הוא אמר. תעשי מה שתרצי אבל אל תשתפי אותי, אני לא רוצה לדעת פרטים.

זה מסתדר מצוין כי אין בי שום רצון לשתף אותו. היא האוטונומיה במרחב חיי. אי קטן ופרטי, מתוק וטעים ונדיר ביופיו. פעם בשבוע, חופש לאהוב איך שנרצה. מעבר לזה אני שלו. מעבר לזה היא איתו.

הוא הגבר שלי. בעיניים שלו הסתכלתי כשילדתי, כשבאו חיים. הוא רב איתי ומכאיב לי. הוא האדמה והדם שלי. העוגן והמהוגנות. היא החברה שלי. האהובה שלי. היא השקט והסוד הכמוס שלי. היא מרפאה של הרבה אנשים, שלי בטח. כשאנחנו נפגשות היא משקיטה בי שדים עתיקים.

בעדינות אוורירית, כמו וילון שמוסט על הנפש, היא נוגעת וכל התאים שלי מתרככים. היא ונוס שלי שעולה מן הים, היא שמש לבי.


לרוב זה טוב. לרוב אני מצליחה לתמרן בין הכל וכולם. אני חיה עם שעון חול פנימי שמתהפך על הראש כל שבוע אבל הלב הזה שלי לא מבין זמן ומרחב ולפעמים אני רוצה אותה כל כך. לפעמים היעדרה, האין העז, תופס אותי כמו קרס מעוקם בסרעפת ואני טובעת בכמיהה נואשת, בלתי נסבלת. אני מוכנה לתת כל כך הרבה בשביל הסנפה אחת של הצוואר שלה, בשביל אצבע אחת על העור החשוף. פרידה כפויה מבחירה, זה הקונספט המשונה שיצרנו והוא שומר עלינו שלא נתפרק, שלא נפרק את כל מה שבנינו ואת כל מי שנשען עלינו.

צורב לי בחזה מגעגוע, אני כותבת לה. הבטחתי לעצמי שלא אעשה את זה . שלא אפיל עליה את הלב הצבוט שלי. שלא אתלה עליה בכובד סמיך של נזקקות. הנה אני מפרה את הבטחותיי. אני משפשפת את הסימן שהשאירה לי בזרוע. אני רוצה לשאוג ולנשוך ולהשתולל את המרחק הזה בינינו אבל אני אוספת את עצמי. מקפלת את הכביסה בערימות יפות בסלון. חותכת סלט קטן קטן, כמו שהם אוהבים, עם האבוקדו בצד. עוזרת בחילוק ארוך. מחלקת גם אותי לעוד ועוד חתיכות, שיספיק לכולם.



הירשמי כדי לקבל הודעה על פוסטים חדשים ♥️