אינפרנו

זה בלתי נסבל. האוויר בינינו מזוהם. הוא מרגיש שאני ביקורתית ולא נעימה. אני מרגישה ביקורת תמידית מצידו וחוסר שביעות רצון שלו ממני. אין לי מספיק מילים טובות ממנו להיאחז בהן (ברכות פעמיים בשנה לא עושות את העבודה). אני כן מקבלת ממנו מילים קשות. צולפות. בהן הוא לא מקמץ. רחב לב בלשפוך עליי מיצי רעלים. אני נשנקת. אין לי אוויר. אין לי אהובה. אין מאהבת. אין גראס לשכך את הכאבים. כרגע גם אין סיגריות או אלכוהול או סוכר בגלל ניקוי הקיבה שעברתי. הקאות של גלונים, שלשולים. שנים שלא קרה לי. כמו מנקה את נגה מתוכי. מזדככת מכל מה שהיה. שוב הוא אכל לי מהשוקולד (מריר, 68% שאמא שלי הביאה מפראג). אמרתי לו באכזבה שאין מקום בטוח ומוגן לדברים שלי בבית. הוא התפרץ עליי. צעק. לא הרפה. עשר דקות הוא נכנס בי כמו רכבת טרנסיבירית בבטן של הר. אלוהים כמה הוא הכאיב כי התלוננתי על השוקולד, פעמיים. על הפעם הראשונה הוא הבליג. בפעם השנייה זה כבר "הביא את הקריזה" (ציטוט). הוא השתולל. הרים את הקול כך שהילדים שמעו. בפעם השנייה עברתי את הגבול.

היום הוא לא קילל. לא זרק עליי רפש. לא אמר מילים הורגות. היום רק הייתי לא בסדר, מבאסת, ביקורתית, קשה.

התנצלתי.

גם אכל לי מהשוקולד (שוב. חירש לבקשות שלי. לגבולות שאני מציבה). גם צעק עליי וגם אני זו שהייתי צריכה להתנצל. ואז אמר שהוא כל הזמן מנסה שתהיה מינימום אינטראקציה בינינו אז למה אני חייבת להעיר לו ולדבר.

זה הכאיב לי כמו אלף סכינים על העור. זה מה שאתה רוצה? אני נהדפת אחורה כמו ילדה שניסתה לחבק תן רעב כי חשבה אותו בטעות לגולדן רטריבר.

בראש שלי חשבתי שביחד. חשבתי שנתקרב. בשביל זה עזבתי אותה. כשהוא אומר לי שהוא רוצה מינימום אינטראקציה איתי אני לא יודעת מה כואב יותר, שזה מה שהוא רוצה או שזה מה שהוא אומר כי הוא רוצה להכאיב לי.

אני לא מצליחה להבין את האהבה שלו.

כשטוב אז אין אוהב יותר ממנו. אוהב בלב נקי, בנאמנות מוחלטת, במילים מתוקות, בתשוקה כנה. כשהוא פגוע אני הופכת לאוייבת מסוכנת. הפה שלו הופך נשק להשמדה לא המונית. עד שלא ייראה אותי תלולית של אפר הוא לא יפסיק.

התסכול שלי פוגע בו. הוא רואה אותי ביקורתית. קשה. התלונה הקבועה היא "את לא נעימה". איך אפשר לחיות בתוך הרעל הזה? האגרסיביות שלו. ושלי. בבית הזה. בבית החזה. האגרסיביות זו לזה.

החלטתי שאני פה. החלטתי שרוצה. שאני אוהבת ומאוהבת אפילו (יש רגעים). שהוא יפה בעיניי ונוגע ללבי. שמתי את עצמי פה. תלשתי אותי ממנה. מחיק חם והכלה אינסופית. מרוך ונדיבות, מתק שפתיים, תשוקה בוערת, הערצה גופנית ושמחה מתמדת מנוכחותי וממילותיי. תלשתי אותי ממי שחושבת שאני טובה ועדינת לב. נפרדתי מזה בשביל להיות איתו באמת.

ואז זה מגיע. צליפת שוט. תמיד בתגובה אליי. תמיד אני אשמה. תמיד זה כי אמרתי משהו לא טוב. לא יפה. לא כמו שצריך. לא כמו שאומרים.

הוא רק תגובה. אם רק הייתי אחרת זה לא היה קורה. אם רק הייתי נעימה זה לא היה קורה. זה נכון, אם הייתי בובי מותק זה לא היה קורה. אבל אני לא.


אז הוא מצליף. בפראות. עוצמת כעס של תשעים קילו הוא מניף עליי. מרסק במילים. בטון. באמת (או חלק מאמת) מכאיבה וישירה. "מה שתגידי לי - תקבלי חזרה פי אלף". זה המוטו שלו. כדי שתלמדי. כדי שתדעי לך לא לדבר אליי ככה.

ואז הוא שוכח. מניח עליי יד כי נגמר. למה את לא משחררת. למה את כבדה. למה את לא עוברת הלאה. מלכוד שאני בתוכו כבר 15 שנים.

אסור לי לטעות כי מחיר הטעות הרסני. ואולי זו אני יוצרת. פה מתגלה האישה המוכה שאני.

אני נרגעת כשהוא מרביץ לי במילים רעות. יודעת שארגיז אותו (הרי ידעתי היום עם השוקולד שזה לא יעבור טוב ובכל זאת לא התאפקתי להעיר. כמו גירוד שחייבת. למה? רק רע יכול לצאת מזה. רק רע יצא) ובכל זאת. מרגיזה. ואז מאשימה את עצמי. יודעת שהוא יאשים אותי ואין אשמה אחרת, רק זו שלי (כי אם הייתי אומרת "בובי אל תאכל לי מזה" במתק שפתיים זה היה נגמר טוב).

כאילו הדרקונים שלו הם רק תגובה אליי. שוכבים אצלו מנומנמים בתודעה וכשאני דורכת להם על הזנב הם מתנשאים מעליי ומתחילים לרשוף (אני לא מאמינה לזה. לא באמת מאמינה שזו אשמתי - הדרקונים)

כשהוא יורק עליי את העשן השחור שלו, המחנק הזה בבית החזה. הלחץ שסוגר עליי. כמו עובר אני מתקפלת אז אל עצמי. אוספת מחדש את הפאזל של הגוף שלי. ממלמלת בתוכי, נשבעת לנקום. לאהוב אישה אחרת. להקים חשבון בנק נפרד. לא לאהוב אותו כמו שאני יודעת שאני יודעת לאהוב.

ואז עובר לו. אני אוהב אותך. הוא חוזר לחיים כרגיל. הדרקונים נרדמים.

אצלי הבטן בוערת. בלי הגראס אני שוכחת יותר לאט. מרגישה טוב טוב את הלב הדרוס. לא יודעת איך לצאת מזה מלבד לחכות לשכחה. תמיד היא מגיעה. תמיד אני שוכחת ומתקדמת כי החיים כאלו. כי אי אפשר לשבת על מים עומדים ומסריחים. אני מעבירה את המים, מדיחה את האסלה הקיומית הזאת. עוברת הלאה.


שוב עם הזמן מתאהבת בעיניים שלו. בשרירי החזה שלו. בקול שלו. המילים הרעות נהיות קהות ואני בובי מותק, עד הפעם הבאה.


Toshio Saeki

הירשמי כדי לקבל הודעה על פוסטים חדשים ♥️