כל מה שלא

את לא תכתבי בפייסבוק אמרת שפר שנונה על אהבתנו. את לא תעלי באינסטוש צילום מפולטר שלנו ולא תכתבי עלינו טקסט משעשע שיגרוף מלא לייקים ולבבות. העולם לא יקרא ויחבק את אהבתנו החד פעמית. לא יכתבו לנו שאנחנו מהממותתתתת, לא יידעו אף פעם כמה יפות אנחנו באמת כשאנחנו ערומות ועושות אהבת נמרות לוהטת. לעולם לא נהיה חלק מהילולת צוקרברג והדימוי שלנו מתנשקות לעולם לא ייחרט בלב אף אחד, מלבדינו.

אני לא אהיה חברה שלך בפייסבוק כי זה כואב מידי לראות את חייך הנוצצים בהיעדרי. כי זה כואב מידי כשאת כותבת לו וכולם מריעים לכם. כי זה כואב מידי שאת שלו, תמיד שלו, ושל הילדים ושל הכלב ושל אמא שלך ושל חברים וחברות שלך ושל תל אביב שלך ואין שם אפילו קצת ממך שהוא שלי.

אני לא שומרת את תמונות העירום שאת שולחת לי. אני מביטה בך, ערומה ומושכת. פתיינית, גאה, מושלמת בחוסר שלמות האלוהי שלך. אני נרטבת מזה, נדלקת מזה, כמהה להרגיש את גופך עליי, מצלמת בזיכרוני ולבי את היופי הפראי שלך ואז מוחקת. חוששת שמא יום אחד זה יגיע לידיים ולעיניים הלא נכונות. אני זוכרת לפרטי פרטים את הבטן שלך. חזקה ורכה. בטן עם סימני מתיחה, שחומה, לא רזה. בטן עם אופי, אליפטית ונחושה. אני זוכרת אותה וזוכרת איך זה מרגיש לנשק אותה. העור הרך שלה מגיב לשפתיים שלי, גמיש, נענה, נהנה אליי. אני זוכרת בדיוק את כל מה שמחוק.

אני מוחקת גם את הצילומים שאנחנו מצלמות באמצע האהבה. לפעמים כשלרגע אנחנו יוצאות מהריכוז הממוקד, המשוגע, יד ניגשת לנייד ואנחנו מצלמות, מנסות לקבע את הרגע. מצלמות ידיים. שדיים. עור חום ולבן מעורבב. אישה באישה. ידיים בוגינות. פיות מוצצים, לוחשים, מלקקים זו את זו. חיוכים רטובים. פיסות עור ממוסגרות במלבן דיגיטלי. צילומים שמספרים שהיה פה רגע. שאהבנו חזק. בוטיצ'לי היה מתענג בקברו. שום פורנו לעולם לא ירטיב אותי כמו להסתכל בתמונות שלנו עושות אהבה. ובכל זאת. מוחקת. בוכה ומוחקת. מתגעגעת ומוחקת. נאלצת לסמוך על הזיכרון הצילומי של הלב ומוחקת.

ברכות ימי ההולדת שהכנת לי תמיד יהיו סודיות וכמוסות, חבויות עמוק בארון ללא אפשרות יציאה. ברכות שמכילות את אהבתך העצומה, הרב מימדית. אוצרות, ימים ויערות של אהבה שאת שולחת לי, עטופים במילים מתוקות, נעולות בסיסמה בוואטסאפ שלי. מילים מילים, קפסולות קטנות של עונג משייטות בחושך במוחי, תודעתי, זיכרוני. הן לא יכולות לראות אור שמא נתפוצץ. נתגלה. נסומן כחוטאות. מילים מילים, חלליות שמעבירות מסרים בין הגלקסיות שלנו. חוצות סמיכות שחורה ומגיעות אחת לשנייה בלי להשאיר סימנים. לאנשים מבחוץ אני נראית אותו דבר כשאני קוראת את המסרים שלך. בפנים אני משתוללת. לעד אחזיק את הפער הזה בתוכי.

אני מנסה לגעת בך כשאת אינך. מלטפת את התמונה שלך בנייד, מלטפת מסך שטוח. מלטפת אותך בדמיוני, בראשי, מול אנשים ברחוב, בשיחות חולין, בעבודה, במקלחת. את עולה לנגד עיניי ואני מלטפת. מביטה בעיניים שלך הגדולות שקופצות עליי במפתיע. מתרגשת ממך. מלטפת. קוראת, חוזרת שוב ושוב על המילים שכבר שלחת, שותה מאהבתך עד שאני כבר יודעת אותה בע"פ ויכולה לספר לעצמי בעצמי כמה שאת אוהבת אותי. באיזו מטאפורה את אוהבת ומה בדיוק היית עושה לי אם הייתי עכשיו לידך. זה תמיד רק ביני לבינך, לא שריר וקיים בעולם.

לעולם לא יהיה לי זין גדול ולא שרירים חזקים, לא אהיה גבוהה ולא אוכל להרים אותך כמוהו. לא אחדור לגופך תוך כדי שמחבקת אותך בשתי ידיים. יד אחת שלי תוכל להיות בתוכך והיא תמיד תהיה בעיניי קצרה מדיי. מוגבלת מדיי.


אני לא אהיה אדונית לזמן שלך. לא אדע מה את עושה כל דקה ביום. אני לא אהיה מוזמנת לחגיגות משפחתיות. לא אחגוג איתך חגים, לא אהיה מוזמנת ליום ההולדת שלך. אצטרך להיות מנומסת ומתחשבת ולוותר על המקום שלי בזה ובכל אירוע חשוב בחייך שעוד יגיע. אני לא אוכל להפתיע אותך עם חופשה בחו"ל או בצימר בארץ או סתם לקפוץ לביקור פתע, אפילו להתקשר אני תמיד אפחד כי אולי לא מתאים, מפריע ברגע כזה או אחר.

תמיד כשהטלפון שלך יהיה סגור אמשיך לדמיין אותך מזדיינת איתו. תמיד זה יצבוט.

אני לא אוכל להישאר לישון איתך. לחבק אותך לשינה עמוקה. להרגיש את הנשימות שלך נרגעות לידי. את לבך המתוק מרפה למנוחה. אני לא אוכל להחזיק לך יד כששתינו זולגות לנמנום מערסל. לא אוכל להתעורר איתך בבוקר. להריח את הבל הפה שלך (את תתעקשי שזה מגעיל. אני אתעקש ללקק לך את החניכיים והחך ולומר לך שזה הריח הטוב ביותר בעולם). לא אוכל לעלות עלייך בלהט חשקני של בוקר, לא אוכל לטרוף אותך ברגע ההתעוררות של היום, לא אוכל להכין ממך ארוחת בוקר של אלופות ולוודא שכל איבר ואיבר שלך התעורר ליום החדש.

תמיד השעון יצלצל. תמיד הזמן לא יספיק.

תמיד אהיה הצד האפל של ההר שלך, השתיקות שבין השיחות שלך ותמיד, תמיד, ארצה יותר.


Johnathan Reiner

.

הירשמי כדי לקבל הודעה על פוסטים חדשים ♥️