כמו ברק

עודכן ב: ספט 18

יש לנו הלילה בית רק שלנו. מבודד, שקט, נקי.

היא מפשיטה אותי על הספה.

אני שוכבת עליה ערומה. היא בשמלה.

היא מלטפת אותי. מסתכלת עליי.

אני עם רגליים קצת פתוחות. הברך השחומה שלי על הרגל הלבנה שלה.

אני אוהבת אותי, את המראה שלי, דרך העיניים שלה.


אנחנו מתנשקות סוכריות קופצות בפה. השפתיים שלה מרשמלו ורוד.

השמלה שלה יורדת מהר וגם החזייה והתחתונים.

היא מבקשת שאשכב על הבטן. אני ערומה וצייתנית וכל כך רטובה.

היא לידי על הספה, היד שלה מוצאת את הכוס שלי ונכנסת.


אני בולעת אותה אליי, חייבת להרגיש אותה בתוכי.

אני רעבה ונזקקת ולא מתנצלת על זה.


היא חודרת אליי, גונחת יחד איתי.

היא מרגישה את כל מה שעובר עליי. אני כל כך מוכלת. אני כל כך חופשיה.

היא מלקקת אותי מאחורה. מחדירה אליי לשון ואני נאנקת.

אני נפתחת מולה כמו צדפה. בין שני חלקי הקונכייה אני רקמה רוטטת.


אני רטובה, סמיכות סילאנית ניגרת על אצבעותיה.

אני רוצה להיות טעימה בשבילה. יפה בשבילה. אני מתחגגת אל עיניה, שתשמח בי.

אני שומעת אותה מתענגת, היא משמיעה לי קולות כדי שאראה את הדרך.

היא לא יודעת אבל היא משחררת בי ככה שדות מוריקים.

העונג שלה ממני פותח בי שער למרחבים ויש בהם סוסות דוהרות, איילים.

אני דוהרת על כף היד שלה, אני סוסה בשדות. סוסהבסדות.


אני נרגשת מהקרבה שלה, מהערבוב שלה בי, מהאחת הרטובה שאנחנו.

היא מנחשלת אותי ואני מסתחררת בזרם סמיך ובלתי נראה.

אלוהים, הלשון שלה.

מה שהיא עושה לי.

איך היא יודעת, איך זה אפשרי בכלל שהיא תערבל אותי ככה.


אני כבר לא יודעת אם הראש שלי למעלה או למטה. אין פה למעלה או למטה, זה מרחב אינטרגלקטי 360 מעלות והוא בכלל בתוכי או בתוכה או בחיבור החלקלק של הלשון שלה והדגדגן שלי.


היא דוחפת את עצמה כך שהראש שלה מתחת לכוס שלי.

היא עכשיו שוכבת על הספה ואני מתיישבת עם הכוס שלי על הפה שלה.

אני נשענת על מסעד הספה, מלטפת לה את הראש.

היא יפה לכל אורכה עם העיניים השובבות שלה, עם האף שלה בתוך השחור של הכוס שלי.


הלשון המתקתקה שלה מתפתלת לי על הדגדגן והיד שלה בתוכי.

אני נעה עליה, היא בי ועליי.

האורגזמה שלי עצומה. מרעידה את דפנות הנרתיק ואת אמות הסיפים של נשמתי.

אני צועקת חזק, מבטאת דרך הקול את הטורנדו ששוצף ממני החוצה.

בסיום גלי האורגזמה אני פורצת בבכי.

אוויר יוצא לי מהר מהריאות, אני מתנשפת.


מרגישה איך עם כל נשיפה הם יוצאים מתוכי.

הכאב, הכמיהה, הגעגוע התמידי. הם יוצאים עד שכבר אין מה.

אני איני יותר. אין לי צלקות. אני תינוקת זכה שלומדת לנשום.

אני נרגעת עליה עוד.

היא נושכת אותי חזק בכתף וצמרמורת עוברת כמו ברק בכוס שלי.

אני סוגרת את השיניים שלי על עצם הבריח שלה.


אני נשארת עליה עם פה פתוח מוצמד לגוף שלה, כלבה מנוחמת.

אני נושמת אותה עמוק אל תוך נקבוביותיי.

אנחנו מסתדרות כדי להתחבק ולהתכרבל על הספה.


היא מסתכלת לי בעיניים. אני מסתכלת עליה בעיניים פעורות משמחה ואימה.

זה חוסר אחריות משווע להפקיר את לבי ככה.

אני רוצה לדבר אבל לא מסוגלת.

המילים נבלעות לי בגרון. היד שלה מלטפת לי את השיער.

אני חופנת את הראש שלי בבטן שלה וממשיכה לרדת.

כל מה שאני לא מצליחה לבטא מוגש לה לכוס דרך הלשון השותקת שלי.



876 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול