כריזמה של שומן

עודכן ב: אוג 19

אני מעל הכיור, משפשפת אוברול כחול בגוש סינתבון. הבכורה שכחה לשים פד המים קרים, הדם יוצר צורות במים ונשטף לחור הכיור. הוא בן חמישים היום, האיש ששבר לי את הלב. אני משפשפת את הבד והצבע האדום לאט נמוג. שש שנים לא ראיתי אותו.

עדיין, בכל חודש יוני, אני מרגישה את יום ההולדת שלו.


הוא הענק בגנו. הוא אור מושך פרפרים.

החלילן מהמלין. מגרש השדים.


הוא פורט על הגיטרה והם נאספים, הוא מדבר והם מקשיבים.

באים במאות לשתות את חוכמתו. לחסות בצל ענפי תבונתו.


הוא זאוס עם כרס, שערות על הכתפיים ושחורים צפופים על האף.

הוא השמיים, הוא המפסל בעננים.

הוא המוזיקה של הלילה. עדרים של צבאים. שלוש שנים איתו השאירו את הלב שלי מנופץ כמו כוס זכוכית בנייר כסף אחרי חופה. האוברול נקי. אני סוחטת ומניחה על השיש. עוברת לתחתונים. הם ספוגים דם.

האצבעות שלי מחבקות את גוש הסבון ואני מתחילה לשפשף. הוא קרא לי את הלב הוא קרא לי אל הואדי

התקין לי מדורה והפשיט אותי במערה שמילא בנרות. הוא קרא לי אהבת חיי הוא קרא לי ופתחתי אותי ברוכסן מכפות הרגליים ועד קצה השיער והיה בי מקום לכולו. בעיניים כהות הוא הביא לי את החולות של הסהרה. את הגלים של מרוקו.

באצבעות עובד אדמה הוא ניגן מול המדורה וחזרתי לנשום. הוא פתח את כל כולי לקראתו

איך שהוא נראה או דיבר או הלך לא היה רלוונטי. יכל להגיע גיבן ועיוור בעין אחת. הייתי מתאהבת בו ריגרדלס. הוא הגיע חזק כמו עץ אלון עבות

יציב כמו שמש בצהריים.

שמן וגדוש כמוה. הדם יוצא ויוצא מהתחתונים

המים לוקחים אותם לים.

אני כמו סבתא של סבתא של סבתא שלי שכיבסה את הדם של הילדה שלה. אני מפונקת יותר, עם חשמל ומים זורמים אבל כמוה, מכבסת דם בדמעות.


שש שנים לא ראיתי אותו אבל אני עדיין יכולה לשמוע אותו שר ומנגן

דומע מהאצבעות, מלטף מהגרון. מסביב לנייר הכסף צמחו ענפי הלב החדש, הבוגר שלי

התלפפו כמו שורשי אקליפטוסים על מדרכה בשדרה תל אביבית.

בחודש יוני אני עדיין מרגישה את הקריסטל שבור

הזיזים בפנים חורצים בבשר.


התחתונים התנקו. הדם ירד כולו לניקוז.

אני אוספת אותם יחד עם האוברול הרטוב ויוצאת לתלות אותם במרפסת.


בגלל זה לא יכולנו להיות יחד.


המשפחה. הילדים.

החורבן שהיה מרעיל אותנו כמה כאב היינו קוצרים

כמה צער היה נשפך אז בנהרות שלנו.

בפעם האחרונה שנפגשנו הוא שכב על מחצלת מתחת לעצי מנגו.

אני שכבתי עליו אני אמא הוא אדמה. ערומים, אנחנו, הרוח והציפורים הוא ליטף לי את השיער

אני נשמתי עמוק את בית השחי שלו. הגרון שלי נסתם מדמעות שלא יצאו

כמה ארמונות הייתי בונה לך, הוא לחש לי

כמה שירים הייתי מנגן לך

ליל כלולות מתחת לכוכבים בכל לילה. אני יודעת, אמרתי.

הבטן שלו העלתה אותי למעלה והורידה אותי למטה בקצב הנשימה.

שם, במטע, נפרדתי לראשונה מהמלוכה שכפותיו הגדולות הציעו לי.

אני עדיין נפרדת.

האוברול והתחתונים נקיים. מטפטפים מים על רצפת המרפסת.

שש שנים שמנצחות את הנצח. הממלכה שהיתה יכולה להיות, מונחת בחצר הגרוטאות שבעומק הבטן שלי. הוא מלך החלומות השבורים. אני מלכת הדם בתחתונים.  








הירשמי כדי לקבל הודעה על פוסטים חדשים ♥️