השאובים שלי

אני שוכבת על המיטה עם פלג גוף תחתון ערום. הספקולום, מתכתי וקר, מפסק לי את צוואר הרחם.

אסף מאחוריי, אוחז לי בכוח את יד ימין. זה כואב. שלוש פעמים הכאיב לי ככה, בלידות של הילדים. הרופא מולי, בין הרגליים שלי, יושב על כיסא שחור וגבוה עם גלגלים, מושב עגול ללא משענת.

משמאלי קיר לבנים בצבע לבן. בין הלבנים חריצים עבים בצבע אפור. יד שמאל שלי אוחזת בלבנים. ממששת את המרקם התעשייתי, הקשוח. הרופא מחדיר אליי מזרק פלסטיק גדול ועבה. הוא מסביר לי כל מה שקורה וכל מה שהולך לקרות. מרגישה שהוא מכבד אותי ואת הגוף שלי. רכשנו כבוד ויחס חם ב 3500 שקל. מזומן.

הוא שואל אם הכאב נסבל. כן, אני אומרת, חשה משיכה בבטן. הולך להיות יותר כואב, הוא אומר לי.

הוא שואב את תכולת הרחם. אסף לוחץ יד אחת שלי והשנייה נסגרת על לבנה בקיר. המשיכה לא נגמרת והכאב איום. אני רציתי את ההפלה. אני בחרתי בה, אבל הרחם שלי צורחת, שורפת מכאב.

אני רוצה לבעוט ברופא הזה. אני רוצה לצעוק עליו ועל אסף ועל כולם: אל תגעו לי בילדים! שלא תעזו לקחת לי את הילדים! אבל אני שותקת. במקום זה יורדות לי דמעות. אני מחזיקה חזק את הלבנה כי אני חייבת להרגיש משהו אחר מאשר את הבטן שלי. אני יודעת שאם ארפה לכאב יכאב לי פחות. אני יודעת שאם ארפה מהילדים יכאב לי פחות אבל אני לא מצליחה. אני מתנגדת בעוז, מתכווצת מסביב למזרק כמו מנסה להילחם איתו. יודעת שאין לי סיכוי לנצח.

הרופא מסיים. המזרק יוצא ממני מלא בנוזל סמיך צהבהב עם חתיכות דם. הילדים העובריים שלי. התאומים שבאו אליי. יש או אין להם נשמה, אני לא יודעת אבל יודעת שהנשמה שלי מוכתמת בדם שלהם לתמיד. כשהרופא אומר שסיימנו ואסף משחרר לי את היד אני יורדת מהמיטה. מרגישה הקלה מיידית. זה מאחוריי. אין יותר דילמה, אני לא נקרעת יותר בין הראש ללב. אני מתלבשת לאט. התנועות שלי עדינות, רועדות, כמו אחרי תאונה. אני שואלת את הרופא אם הבחילות יפסיקו עכשיו. הקאתי כל כך הרבה בימים האחרונים. הוא אומר שכן, לאט לאט הגוף יבין שהוא לא בהריון. קובעים ביקורת לשבוע הבא.


שלושה ימים אחרי ההפלה. דורי קם המון פעמים במהלך הלילה. ישנתי שלוש שעות בלבד. אסף ישן תשע שעות. אני יודעת כי הייתי ערה לידו. השעון-מעורר מצלצל ואני מבקשת מאסף שיקום לילדים וייתן לי לישון. זו אולי פעם שלישית בכל החיים שאני מבקשת כזה דבר. זה מעיד על מצבי הרעוע. אני עייפה, מותשת ועצובה. הוא עוד הלום שינה, לא קולט. הוא מבקש עוד חמש דקות של סנוז. אני עושה פרצוף לא מרוצה וקמה בהפגנתיות מהמיטה, חושבת לי בלב, עם כזאת תמיכה - לא צריך טובות. הוא קם מיד אחריי. אומר לי: את לא צריכה לעשות פרצוף, אמרתי לך שאני אקום אליהם, רק ביקשתי חמש דקות.

זו ביקורת קבועה שיש לו עליי, שאני לא מרוצה בבקרים, שאני עושה פרצופים. בוקר רגוע, הוא אומר, חשוב לי מאוד כדי להתחיל את יום העבודה. אני תוהה האם אני הבעייתית פה והאם יש חיה כזו בכלל בוקר רגוע עם שלושה ילדים?


אנחנו עוברים את הבאמפ הזה, מארגנים את הילדים ומפזרים במסגרות ואז יוצאים לפגישה עם עורך הדין שלנו בבית קפה שליד הבית לגבי רכישת הדירה. בדרך לשם, ברגל, אנחנו חוזרים להתווכח על מה שהיה בבוקר.

איך אתה לא נותן לי לישון אני שואלת? ישנת פי שלוש ממני. הייתי קם, הוא עונה, רק ביקשתי חמש דקות. את עושה כזה וייב שלילי בבית, אני חושב שאת לא מודעת עד כמה. אני חושב שאת צריכה לקחת כדורים פסיכיאטריים, את לא מבינה כמה את שלילית. כל הבית סובל בגללך.

אני עוצרת. עוצרת את ההליכה. עוצרת את השיחה. הדמעות סוגרות את הגרון שלי ואני כמעט נחנקת מהן. אני מדממת. ישנתי בלילה שלוש שעות לא רצופות. אני שבורת לב מהשחיטה שהתרחשה ועדיין מתרחשת לי בגוף. הוא באמת אומר לי את מה שאני שומעת?

בשלוש השנים האחרונות טיפלתי כמעט לבד בילדים. אסף פירנס אותנו יפה וחי בבית כמו שייח. יצרנו איזה מבנה מגדרי מעוות בו העבודה שלו קדושה ואני האישה שמאחוריי הגבר המצליח. אני, שסיימתי תארים לפניו, שהרווחתי סכומים גדולים לפניו, הפכתי, מבחירה, לאישה שבבית.

אני האמא הגדולה של הילדים, המניקה למרחקים ארוכים, זו שנוכחת בכל רגע מרגש, בכל אימון כדורסל ושפשוף ברכיים ונפילת שן. האישה שזמינה לזיונים 24/7, שמתרגמת כל מה שהוא צריך לאנגלית, שנתלית על זרועו בשמלה אדומה באירועי שגרירות, שמכבסת ומבשלת ומכילה ומטפלת וקמה בלילה ומשחררת אותו להפוך למנהל חשוב ובכיר ומוצלח. אני עוצרת הכל. משהו השתנה בי לתמיד שם על המיטה של הרופא. אני לא מוכנה לזה יותר, אני אומרת לו. האתוס הזה נגמר. לא יידברו אליי ככה. לא ייסחטו ממני יותר את כל מה שיש בי לתת.


אחרי הפגישה עם עורך הדין אנחנו חוזרים הביתה. אני בשקט אורזת תיק. בגדים. תיק רחצה. מחשב. מטען. ספר. הוא מדבר אליי תוך כדי שאני אורזת. מבקש שאקשיב. מבקש סליחה. אני לא לגמרי יודעת מה הוא אומר כי אני לא לגמרי מקשיבה. אני מקשיבה עכשיו לי.


אני אצל אמא שלי. מדממת. כואב לי הכל אבל אני מרגישה צלולה מאי פעם. אסף כותב לי בוואטסאפ מגילות אהבה. כמו בעל מכה גם הוא מחונן בפיוס שאחרי. כותב לי שהבין. כותב שלעולם לא יריב איתי יותר בבקרים. כותב שמגיע לי לישון. שמותר לי לפרצף לו. שהוא ישתנה.

אני שבורה ומדממת, חלשה ורזה אבל חזקה מאי פעם. אני לא מפחדת. אני עקרתי את הילדים שלי עצמי מגופי. אני הנפתי סכין ושרטטתי בדם את הגבול בינינו, ביני לבינם. בין חיים למוות. בין הילדים שישנם לילדים שאינם. אין דבר בעולם שיכול להפחיד אותי עכשיו. כמו אישה מוכה אני סולחת לו וחוזרת הביתה אבל משהו בי אחר. אני יודעת את זה. הוא עוד לא.


אסף מחכה לי בבית. הוא נראה רע. הוא מבין, סוף סוף מבין, שחוקי המשחק השתנו. הוא מספר לי שקבע לעצמו טיפול. זו פעם ראשונה בחיים שהוא קובע לבד ומחליט לעזור לעצמו. פעם ראשונה שהוא מודה שהוא צריך עזרה. הוא נשבע לי שהכל ישתנה. אני מבקשת ממנו להפסיק להבטיח, סולדת מהמילים שלו. אני מסכימה להישאר, מוכנה לקבל רק מעשים מעכשיו. 


עבר שבוע מאז השאיבה. אני שוב על המיטה אצל הרופא. שוב הלבנים הלבנות לשמאלי. אולטרסאונד וגינלי. הפעם אני לא נותנת יד לאסף. אני קשוחה. אני badass ואני לא צריכה אותו יותר. הוא שם כי הסכמתי שיבוא. זו גם ההפלה של הילדים שלו, למרות שהיא מתרחשת בי.

הרופא מצקצק. אומר שיש קריש דם גדול ברחם. זה לא נראה טוב, הוא אומר. אם זה לא ייצא - את תצטרכי להתפנות לבי"ח. הוא מחדיר לי ציטוטק לצוואר הרחם. ארבעה כדורים של 200 מק"ג כל אחד, 800 סה"כ.


בדרך הביתה באוטו מתחילות ההתכווצויות. אני מבקשת מאסף לנסוע לאט, להיזהר בסיבובים. עד שמגיעים הביתה אני כבר בכאבי תופת.


אני שוכבת במיטה, מדממת, חווה צירי לחץ אבל במקום לידה אני יולדת מוות. אין את נחמת האנדורפינים ואין את חדוות החיים, רק כאב שמפלח אותי לשניים, מבקע לי בבטן שבר סורי אפריקאי. אני מקופלת לשניים על המיטה. חווה כאב שחור שמציף בי דמעות וייאוש. הבור של החיים שלי נפתח ואני צוללת. מתה עם התאומים שלי. מרגישה כמה אני חיה דרך הגוף ששורף מכאב.


עובר עוד שבוע שבו אני נשארת במיטה. אסף, המנהל העסוק, מטפל כל השבוע בבית ובילדים. סוחט בבוקר מיץ תפוזים לכולם. מביא לי אוכל למיטה. אני לא יודעת מה קורה מחוץ לכתלי חדר השינה. הילדים מגיעים מדי פעם להתחפר איתי במיטה. אני לא יודעת מי לוקח ומחזיר אותם מהגן, מה הם אוכלים, אם הם מצחצחים שיניים.

אני מדממת נהרות וכשאני מסוגלת לקום מהמיטה אני עולה לגג כדי לעשן. אסף ואני מתקשרים, פונקציונליים. הוא מתפקד כמו שמעולם לא תיפקד. בוחר להיות אבא בבית הזה. תהום ביני לבינו, ויש גשר, אבל גבוה ורעוע ותלוי על בלימה. בעל על תנאי. הבועל בעול.

כמו דובה שמתעוררת משנת חורף, העיניים שלי נפקחות. אש הדרקונית מתייצבת לעזור לי. הנשים המדממות הטבועות בדי אן איי שלי, כל המדממות כולן, עומדות איתי עכשיו כתף אל כתף. רחם אל רחם. אני חזקה כמו פילה ובמרכז הבטן שלי חי בי החלום ושברו. 


שבוע שלישי. עוד ביקורת. עוד פעם המיטה. עוד פעם הלבנים הלבנות משמאלי, קרובות וקרות. עוד פעם אולטרסאונד ועוד פעם הרופא אומר לא. הרחם עדיין מלאה דם, אנחנו חייבים להפסיק את זה.

הוא מבקש ממני רשות לעשות לי עוד שאיבה ועוד פעם לתת ציטוטק. כאילו שאסרב לו. כאילו שיש לי בחירה. אני מעריכה את המחווה ואומרת לו בטח, תעשה מה שצריך. אני כבר מבינה שההפלה הזאת הגיעה לי ישר מהגיהינום. אני מבינה שהרחם שלי לא ויתרה עליהם עדיין. אני לא בהריון והם אינם כבר אבל הרחם עוד מחפשת אותם, את הילדים שנתלשו לה.

שוב מזרק פלסטיק עבה, שוב אני מלטפת את הלבנה כדי להסיח את הדעת. זה לא מסיח. כואב פחות מהפעם הראשונה. שוב הוא מחדיר לי ארבעה כדורי ציטוטק, האצבעות השמנמנות שלו עטופות כפפות והוא מניח בתוכי את כדורי השאול האלו. אסף מסתכל עליי בעיניים דומעות. הוא בוכה הרבה בשבועיים האחרונים. אני יודעת ששוב יכאב לי, אבל הפעם יודעת שיהיה מי שידאג להכל. זה מקל עליי.


שבוע נוסף עובר עליי במיטה. דימומים, התכווצויות, צירים של מוות. אני מתאבלת. אני חלשה ועייפה ולא זוכרת את הפעם האחרונה שהרגשתי טוב, אולי לפני חודש וחצי. אסף מבשל לי, בפעם הראשונה בחיים שלנו. הוא מכין לי צלי בקר בבישול איטי ובכל ביס אני מרגישה שמתחזקת, גם מהברזל וגם מהכוונה שהוא שם בתבשיל. אני עדיין מאבדת דם, עדיין חיוורת, עדיין באי וודאות לגבי החיים שלי, הזוגיות שלי, הכיוון שלי, אבל מצליחה להחזיק את עצמי. כבר מודעת לסביבה. כבר קמה לפעמים ועומדת יציב על שתי הרגליים שלי.

עוד ביקורת אצל הרופא, שבוע רביעי מאז תחילת ההפלה. הוא אומר לי ששברתי את כל הסטטיסטיקות. אני שוב פסוקת רגליים על המיטה. שוב אסף מאחוריי. שוב הלבנים האלו שלעולם, לעולם אני לא אשכח. שוב אולטרסאונד. הוא רואה את מה שכבר ידעתי לפני שבאנו. הכל בסדר. ההפלה הסתיימה. ארבעה שבועות של שואה תוך רחמית הגיעו לסיומם. אני סוגרת רגליים, מתלבשת לאט ויורדת מהמיטה.





הירשמי כדי לקבל הודעה על פוסטים חדשים ♥️